We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | בשכונת סינדהם בדרום-מזרח לונדון אנחנו רגילים לזוהר. הדוגמנית קלי ברוק והשחקן ג'ייסון סטטהם פעם גרו קומה אחת מעל מרפאת השיניים. אבל כשנעלי העקב של אנושקה המפל הכו בבטון הסדוק של מגרש החנייה מחוץ לדירה שלי, היה קשה לא להיזכר בצילומי העיתונות בזמן מלחמת העולם השנייה המראים את משפחת המלוכה מבקרים אצל משפחות שבתיהם הופצצו. אמנם שליחותה בפרוור הצנוע שלי מיועדת ליותר מאהדה. המפל – האישה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שקראו לדבר בשם הזה – באה כדי למסור לי מידע שמחצית מבעלי הבתים בעולם המערבי משתוקקים לקבל, אם אפשר לשפוט לפי התמונות בג'ורנלים לעיצוב פנים והפניות לפורמים של עשה-זאת-בעצמך: כיצד להעניק לבית רגיל את המראה ואת התחושה של סוויטה במלון חמישה כוכבים שעולה $1,000 ללילה. לעשות "המפליזציה", במקרה הזה, לדירה צנועה בקומה האמצעית של בית ויקטוריאני. "את יכולה לעשות את זה", היא אומרת, כשהיא מביטה סביב המטבח שלי. "כל אחד יכול. אין סיבה שלא. אבל את צריכה המשכיות. רעיון יחיד צריך לחבר בין החדרים." היא מביטה בעגמומיות על יציאת החרום. "ותצטרכי לרכוש את הבית של השכנים." זאת הייתה בדיחה, נדמה לי. שווה לעצור לרגע, כדי להרהר בדחף המוזר הזה. חדר במלון הוא מקום של שכחון. אם היינו מוציאים בו סימן לדייר קודם, הדבר היה מפריע לנו, במיוחד כי רבים מאתנו נוסעים לבתי מלון כדי לעשות דברים שלא נעשה בבית. אנחנו מצפים שהחדר במלון יצוחצח כאילו גופה הוצאה מהמיטה הרגע. (לעתים, הדבר אכן קרה.) עיצוב הפנים הביתי מגלם את הרעיון ההפוך: הבית הוא מאגר זכרונות. סיפור דייריו אמור להימצא בצילומים מעל האח, התמונות על הקיר, הספרים על המדפים. אם החדרים במלון היו בני אדם הם היו מחייכים לאחר ניתוח לכריתת אונה או היו פסיכופתים בעלי מראה אמין.
|